שאולוב ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ - סניף ראשי ואח'

החלטה

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 29.2.12.

2.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בבקשה, בתגובות ובתשובה, ראיתי לדחות את הבקשה.

3.פסק הדין עליו מבוקש לערער ניתן על ידי בית המשפט קמא ביום 29.2.12 ובמסגרתו נדחתה על הסף תביעת המבקשים (התובעים שם) מחמת התיישנות.

הצדדים חלוקים ביחס למועד המצאת פסק הדין למבקשים.

לטענת המשיב 1, הומצא פסק הדין למבקשים בפקס ביום 1.3.12 ומשכך המועד להגשת הערעור חלף עוד ביום 22.4.12 והבקשה להארכת מועד להגשת הערעור הוגשה לאחר חלוף המועד האחרון להגשת הערעור (7.5.12).

המבקשים, לעומת זאת, טוענים שהמצאת פסק הדין באמצעות הפקס אינה המצאה כדין לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שכן מספר העמודים שהומצא בפקס עולה על 10 עמודים (הומצאו 16 עמודים) ומשכך, על פי תקנה 497א לתקנות, המצאת פסק הדין באמצעות הפקס אינה המצאה כדין. לטענת המבקשים, פסק הדין הומצא להם ביום 13.3.12 ומשכך, הבקשה למתן הארכת מועד להגשת הערעור הוגשה באיחור של יום אחד בלבד מהמועד האחרון להגשת הערעור.

מכאן שיש להדגיש כי אין מחלוקת שהערעור הוגש באיחור! (כך גם לשיטת המבקשים).

4.בהתאם לתקנה 528 לתקנות נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת הערעור שכן המועד להגשת ערעור ובקשות רשות ערעור קבוע 'בחיקוק' וכלשון התקנה "נקבע המועד הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". (הדגשה אינה במוקר- א.נ.ח).

5.בענייננו, לא מצאתי כל 'טעם מיוחד' להארכת המועד המבוקשת.

לבקשה צורף תצהיר בא כח המבקשים בו טען כי המבקשים הם תושבי ואזרחי רוסיה, כי לאחר מתן פסק הדין "חלפו שלושה שבועות עד שהח"מ השיג את מרשיו" ועדכן אותם בתוצאות פסק הדין. כמו כן, נטען שבא כח המבקשים הסביר למבקשים את משמעות פסק הדין וכי היה עליו לקבל את הסכמת המבקשים לייצגם בערעור. עוד נטען בתצהיר בא כח המבקשים כי "בשל הפרשי המרחק, קושי השפה וחוסר הנגישות התארך הזמן הנדרש לשם קבלת הייצוג בערעור, הכנתו והגשתו...". בא כח המבקשים מוסיף כי "בנוסף, עד לימים אלה היה הח"מ בחופשת מחלה ממנה החלים בימים אלה." לטענת המבקשים, לא נוצרה אצל המשיבים כל ציפייה שלא יוגש ערעור על פסק הדין של בית המשפט קמא שכן הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור הוגשה יום אחד בלבד לאחר חלוף המועד האחרון להגשת הערעור. המבקשים מוסיפים, שסיכויי הערעור טובים מאוד וכי פסק הדין עליו מבוקש לערער דחה תביעתם נגד המשיבים מבלי שהתביעה נשמעה לגופה ורק בשל טענת התיישנות.

6.המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים שנימוקי הבקשה אינם מהווים 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור וכי המבקשים לא הצביעו על "נסיבות חיצוניות שאינם בשליטתם ובציפייתם...". כן נטען, כי היעתרות לבקשה תפגע בציפיית המשיבים לסיום סופי של ההליכים והוסיפו כי סיכויי הערעור קלושים שכן פסק הדין של בית המשפט קמא ניתן לאחר שמיעת ראיות בשאלת ההתיישנות "ומבוסס על ההלכות שיצאו מלפני בית המשפט העליון".

המשיבים 2 ו-3 אף הוסיפו כי הוצאות שנפסקו לזכותם בפסק הדין לא שולמו להם על ידי המבקשים וכי ככל שבית המשפט יעתר לבקשה יש להתנות את מתן הארכה בתשלום ההוצאות האמורות "ובהפקדה של ממש להבטחת הוצאות שתפסקנה בערעור".

7.כאמור, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ראיתי לדחות את הבקשה.

ראשית, לא שוכנעתי בקיומו של 'טעם מיוחד' כנדרש במקרה דנא.

אין כל ראיות לכך כי לא ניתן היה להשיג בשקידה סבירה את המבקשים, והם לא "נעלמו" לאחר מתן פסק הדין, וככל שב"כ ייצג אותם בהליך הרי דרכי יצירת הקשר עימם היו ברורים וידועים לבא כוחם, ולמצער לא נטען אחרת.

משכך, אינני מקבלת את הטענה הסתמית כי נדרשו לבא כוחם 3 שבועות (!!!) ליצור עימם קשר, ואין הטענה סבירה בעיני; התרשמתי כי לא אצה למבקשים השעה לפעול לפי לוח הזמנים הקבוע בחוק. מכל מקום אין הטענה כי 'עלה' בידי ב"כ המבקשים להתקשר עמם לאחר 3 שבועות כדי להיות 'טעם מיוחד' למתן הארכה, שכן התקשרות זו בשליטת המבקשים או ב"כ. להדגיש, כי עצם העובדה שהמבקשים שוהים ברוסיה אינה מעלה או מורידה בעניין זה שכן כפי שהבהרתי, ולא נאמר אחרת, דרכי יצירת הקשר עם המבקשים היו ידועים לבא כוחם ומשכך לא היתה כל מניעה לעדכן אותם מיד לאחר מתן פסק הדין, להסביר להם את משמעות פסק הדין ולקבל את עמדתם והרשאתם לגבי ייצוגם בערעור.

בימינו, העולם הפך לכפר גלובאלי אחד וכאמור אני דוחה את הטענה מכל וכל.

גם לא מצאתי כי מחלת ב"כ המבקשים, כנטען, מהווה 'טעם מיוחד', בעיקר שטענה זו באה רק להוסיף על הטענה העקרית שנדחתה כאמור ומשכך נטענה בסתמיות ללא כל פירוט וללא כל אסמכתאות.

8.הביטוי 'טעם מיוחד' איננו ביטוי סתמי אלא מבטא את כוונת המחוקק והעדיפות לעקרון סופיות הדיון ומשכך דרישת הדין היא להטעים טעמים של ממש לאיחור במועד שנקבע בחיקוק ובנסיבות המקרה דנא, לא שוכנעתי, כאמור, כי היתה מניעה להגיש את הערעור במועד, וממילא לא שוכנעתי בקיומו של 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור דנא.